עדות שמיעה – הרחבה והקשר משפטי
הבסיס הנורמטיבי לאי-קבילותה של עדות שמיעה מצוי בפקודת הראיות, השואבת את עקרונותיה מהמשפט המקובל האנגלי. הכלל נועד להבטיח את מהימנות ההליך השיפוטי על ידי מניעת הצגת מידע שלא ניתן לבחון את מקורו באמצעות חקירה נגדית, שהיא הכלי המרכזי בידי הערכאה השיפוטית לחשיפת האמת.
בפועל, ההכרעה בשאלת קבילותה של עדות מוטלת על כתפי השופט היושב בדין, הנדרש לבחון אם מדובר בראיה שנועדה להוכיח את אמיתות תוכנה או שמא היא מובאת למטרה אחרת, כגון הוכחת עצם אמירת הדברים. כאשר עדות נפסלת, היא אינה יכולה לשמש אבן בניין במערך הראייתי שהוצג בפני בית המשפט.
מתי המונח רלוונטי בפועל
- בעת הגשת מסמכים חיצוניים או תכתובות אלקטרוניות שנערכו על ידי מי שאינו נוכח באולם להעיד על תוכנם.
- במהלך חקירה נגדית של עדים המצטטים דברים שנאמרו להם על ידי צד ג' שלא זומן לעדות, במטרה להטות את גרסתם של העדים.
- בדיונים מקדמיים על קבילות ראיות, שבהם נדרש בית המשפט להכריע האם להכליל עדות מסוימת תחת אחד החריגים הקבועים בחוק.
- במקרים של עדות מפי שוטר המדווח על תלונה שקיבל מאדם אחר, מקום שבו התלונה מהווה נדבך מרכזי להרשעה.
מה חשוב לדעת
- "אמרת חוץ" של עד אינה פסולה בהכרח; סעיף 10א לפקודת הראיות מאפשר את קבלתה בתנאים מסוימים, כגון כאשר העד חזר בו מעדותו או מסר גרסה סותרת בבית המשפט.
- טענה נפוצה ושגויה היא כי כל עדות שאינה ממקור ראשון היא פסולה; אם העדות מובאת רק כדי להוכיח שהדברים נאמרו (ללא קשר לאמיתותם), היא אינה בגדר "עדות שמיעה" ואינה נחסמת על ידי הכלל.
- נטל ההוכחה לעמידה באחד החריגים לכלל מוטל על הצד המבקש להגיש את הראיה, ועליו להוכיח בסיס עובדתי מספק המצדיק את הסטייה מהכלל.
שאלות נפוצות על עדות שמיעה
האם בית המשפט רשאי להסתמך על עדות שמיעה אם הצד שכנגד לא התנגד לה?
ככלל, אם לא הועלתה התנגדות עניינית מצד ב"כ בעל הדין בזמן אמת, בית המשפט עשוי לקבל את הראיה. עם זאת, לבית המשפט נתון שיקול דעת להחליט על משקלה של הראיה, אשר עשוי להיות נמוך משמעותית בשל היעדר האפשרות לחקור את המקור.
מה ההבדל בין עדות שמיעה לבין רשומות מוסדיות?
רשומות מוסדיות מהוות חריג ספציפי לכלל עדות השמיעה, המאפשר להגיש מסמכים שנערכו במהלך הפעילות הרגילה של מוסד. זאת בהנחה שהוכח כי הרישום נעשה בסמוך להתרחשות האירוע וכי ננקטו אמצעי בקרה מספקים להבטחת אמיתות הרישום.